משרד עו"ד תומר קינן

דמיינו בעל סחורה, שמעוניין למכור את הסחורה שבבעלותו. הוא יכול לעשות זאת במספר דרכים: אחת הדרכים המקובלות היא מכירת הסחורה לחנות מקומית, שתשווק אותה ללקוחות הסופיים. כך, לצורך הדוגמא, יבואן של מותג אופניים ימכור את מלאי האופניים שברשותו לחנות, שתשווק את הסחורה ללקוחות הסופיים במחיר שיגלם רווח נאה עבורה.

אולם יש גם דרך נוספת לעשות זאת, והיא נקראת "קונסיגנציה", ובעברית "משגור". בשיטה זו, חנות האופניים מהדוגמא למעלה תקבל מלאי של זוגות אופניים מהיבואן, מבלי לשלם עליו (בינתיים). החנות תהיה רשאית להחזיק את המלאי במחסן או להציגו על המדפים, אך הבעלות בסחורה תישאר של היבואן ולא תעבור לחנות. החנות תשלם ליבואן עבור הסחורה רק לאחר מכירת הסחורה ללקוח הסופי. אם הסחורה לא תימכר, היא תוחזר ליבואן והחנות לא תהיה חייבת בתשלום. מכאן נובע גם הכינוי של העסקה מהסוג הזה – "עסקת מכר מותנה".

אז למה כדאי לצדדים להיכנס לעסקה כזו? ראשית, עבור חנות האופניים שהזכרנו מדובר בהסדר מצוין מבחינה כלכלית – החנות לא מחויבת לשלם על הסחורה עד שהיא תימכר, ולכן היא לא נושאת בסיכון הכלכלי שכרוך ברכישת מלאי גדול; לצד זה, הנטל על תזרים המזומנים שלה מצטמצם, מה שאומר שהכסף שבידיה מתפנה לצרכים אחרים. גם עבור היבואן היתרונות ברורים – היבואן מחזיק פחות סחורה במחסנים, ולכן עלויות האחסנה שלו מצטמצמות. באותו זמן הוא זוכה בחשיפה של מוצריו, כיוון שאלו ימצאו מקום על מדפי החנויות.

ובאמת, הסדר מהסוג הזה נפוץ בהרבה עסקים מסוגים שונים: החל מרשתות אשר מתנהלות במודל של זכיינות, כאשר הזכיין משלם על הסחורה רק לאחר מכירתה ללקוח הסופי; ועד לגלריות לאומנות, אשר מציגות יצירות אומנות לקהל הרחב, ומעבירות ליוצר תשלום עבור יצירותיו רק לאחר מכירתן.

חשוב להבין שקונסיגנציה היא הסדר מיוחד, החורג מהמקובל. החוק קובע שברירת המחדל היא שהבעלות בנכס תעבור לקונה בעת מסירת הנכס לידיו. בצד זה, החוק מאפשר לצדדים לחרוג מברירת המחדל ולסכם על מועד אחר להעברת הבעלות, כפי שקורה בהסדר הקונסיגנציה.

ומכיוון שקונסיגנציה היא הסדר מיוחד ומורכב, ישנם סיכונים ייחודיים שאינם קיימים בעסקת מכר רגילה. אלו נובעים מכך שהבעלות בנכס נשארת אצל המוכר, בעוד הנכס עצמו מוחזק בפועל אצל הקונה. כך למשל, יבואן האופניים מהדוגמא למעלה, אשר מספק בקונסיגנציה סחורה יקרה, חשוף לסיכון שיקרה נזק לסחורה בזמן שהיא נמצאת בידי החנות. תסריט גרוע עוד יותר הוא מקרה של גניבת הסחורה מהחנות.

תסריט נוסף הוא זה שבו החנות, אשר מחזיקה את הסחורה בידיה, תהפוך להיות חדלת פירעון. במצב כזה, החנות לא תוכל לשלם את התחייבויותיה הכספיות; הנושים (=בעלי החוב) יפעלו כדי לממש את הנכסים, ובמילים פשוטות יותר – הרכוש של חנות האופניים ישמש לצורך תשלום חובותיה. ומיד עולה השאלה: מה יעלה בגורל הסחורה שנמסרה בקונסיגנציה מהיבואן, ועומדת לתצוגה על מדפי החנות? היבואן יטען כמובן שהסחורה נשארה בבעלותו, ולכן אין להתייחס אליה כרכוש של החנות; אולם הנושים יעשו הכל כדי לשים ידיהם על אותה סחורה.

על פניו, הצדק עם היבואן; אך בכל זאת נציין – מבלי להיכנס לעומק הסוגיה המשפטית – שביהמ"ש קבע בעבר שבמקרה שבו יתברר כי הסדר הקונסיגנציה הוא מלאכותי, ונועד לצורך התחמקות מנושים, יוכל ביהמ"ש לפסוק שהבעלות בסחורה עברה כבר בעת מסירתה (גם אם הדבר מנוגד להסכמות של הצדדים).

לסיכום, עסקת קונסיגנציה היא עסקה שיכולה להיות מצוינת עבור שני הצדדים, ולתרום להצלחתם העסקית ביחד ולחוד. לצד זאת חשוב לזכור כל העת כי מדובר בהסדר ייחודי ומורכב בהיבט המשפטי, ולכן יש לעגן אותו בהסכם מתאים, ברור ומפורט. זו הדרך להבטיח את זכויותיהם וחובותיהם של הצדדים האחד כלפי השני, ולהימנע מחילוקי דעות בהמשך הדרך.

הוראות החוק המוזכרות במאמר זה: חוק המכר תשכ"ח-1968, ובעיקר סעיף 33.

יודגש, האמור לעיל אינו מהווה ייעוץ משפטי, ואין להסתמך על התוכן בביצוע או בהימנעות מביצוע פעולה כלשהי. קורא שבוחר להסתמך על סקירה זו ללא ייעוץ פרטני, נושא בעצמו באחריות לכך.